זה קרה בזמן שגרת הבוקר הרגילה שלנו, בשעה שהתכוננו לצאת לדרך לעוד יום בגן ובעבודה. אני והבת שלי חלקנו את חדר האמבטיה, אני התאפרתי מול המראה והיא ישבה על האסלה מאחורי ופטפטה תוך כדי מעשה.

 

פתאום משום מקום היא הסתכלה עלי ושאלה "אמא, למה את חושבת שאת מכוערת?"

קפאתי במקום, הסתכלתי עליה וניסיתי להבין, יכול להיות שהילדה יכולה לקרוא את המחשבות שלי? מהיכן צצה פתאום ההבחנה העמוקה הזו? ואז זה הכה בי, הבת שלי לא יכולה לקרוא את המחשבות שלי, זה הרבה יותר פשוט מזה, הבת שלי יכולה לשמוע. זה בדיוק מה שהיא עשתה בכל פעם שעמדתי מול המראה ואמרתי משהו רע על עצמי. "שמנה" "מכוערת" "נמוכה" היא שמעה את הכל. בכל פעם ששאלתי את בעלי איך אני נראית ואז אמרתי לו שהוא משקר כדי לגרום לי להרגיש טוב, המוח שלה, כמו ספוג, אסף הכל פנימה.

 

אני מבינה דבר או שניים במגדר (אוקי...דבר אחד...לא שניים...קורס אחד בלתי נשכח במגדר באוניברסיטה ועוד כמה קבוצות פייסבוק פעילות במיוחד). במהלך השנים התרגלתי להאשים את תעשיית הבידור והמדיה החברתית ביצירת דימוי גוף לא חיובי אצל נשים, לרגע אחד לא עצרתי כדי לראות מה החלק שלי בכל זה. "אם רק לנסיכות דיסני היה היקף מותניים רחב יותר!" "אם דוגמניות לא היו כל כך רזות!" רק אז נוכל להשלים עם הגוף שלנו. אבל בתור האדם המשפיע ביותר בחייה של בתי מה המסר שאני מעבירה לגבי קבלה עצמית? האם הבת שלי יודעת שאני לא אוהבת את הגוף שלי?